562רחובות לאוהבים-ניקו ניתאי-תיאטרון קרוב ת"א562
צילומים-קרוב
ניקו ניתאי יליד בוקרשט הנו דמות רבת פעילות בשטח האמנות בישראל.הוא אחד השחקנים הותיקים היום .
הוא גם במאי,שחקן קולנוע וטלויזיה,מחזאי ועוד.
ב1982 יסד את תיאטרון הסימטא אותו ניהל עד שנת 2000, נאלץ לעזבו ומיד לאחר מכן יסד את תיאטרון "קרוב"הפועל עד היום בתחנה המרכזית החדשה.
במהלך חייו הקים גם את תיאטרוני "בית-הובן ו "תה-אטרון בית" שנסגרו.
הוא מחלוצי תיאטרון השוליים-פרינג' ואימץ ואיכסן להקות פרינג' רבות בתיאטרוניו.
בצורה זו תרם ותורם רבות להתפתחות,גילוי ועצם קיומם של רבות מהלהקות ,היוצרים,המחזאים המשוררים ואנשי התרבות שנחשבו ע"י הממסד והעיריה לחריגים,לשוליים,לא חשובים ושלא זכו להכרה והערכה המגיעה להם ובכך הוסיף ותרם לתרבות התיאטרון בכלל ולת"א בפרט.
הוא אינו אוהב את הביטוי שוליים כי זה מעליב ומבריח קהל וזה פוגע בתיאטרון.
כל תיאטרון שהקים תמיד נחשב לשיגעון של איש אחד .בעיני רבים הוא נחשב ל"משוגע"בודד, מטורף לתיאטרון ואמנות.
ניקו עושה בתיאטרון את מה שמענין אותו ,מה שהוא אוהב .יש משהו חריג ,מיוחד,איכותי במעשיו ועבודתו, לכן טעמו לעתים קרובות נראה כחריג ושונה מטעם הממסד והעיריה.היו לו מאבקים בממסד התיאטרלי אותו עזב בסוף שנות ה70.
ניקו שואף לחופש אמנותי דבר שאינו קיים בממסד כי שם יש מחסומים רבים ואילוצים בהם האדם כפוף לממונים שלו שאינם מאפשרים חופש עשיה.
למרות זאת פעמים רבות הוא נאלץ להתקופף,להתקפל,לבקש,להתחנן כי בסופו של דבר הממסד הוא הקובע.
בימים אלו מתקיים בהנהלתו ויוזמתו פסטיבל"מחזאים מקוללים".מחזאים שלא הלכו בתלם,שלא התחשבו במימסד ופעלו בצורה חופשית ואינדיבידואלית.הם היו חריגים.הממסד לא "חיבק"אותם.ביניהם אפשר לציין את יוסף מונדי,עמוס קינן,חנוך לוין בראשיתו,ניקו ניתאי ואח' שמחזותיהם מוצגים בפסטיבל ורבים אחרים.
במסגרת הפסטיבל ראיתי את "רחובות לאוהבים"מאת ובביצוע ניקו ניתאי.
מי הם האוהבים-אנשי אמנות חשובים ומוכרים שאוהבים ושהממסד לא זיכה אותם בהכרה המגיעה להם ושאין רחוב על שמם.
אפשר לראות במחזה סוג של אוטוביוגרפיה של ניקו כמתואר לעיל המתארת את חוסר ההערכה,הביורוקרטיה ,האי הבנה והזילזול באמנות ובאנשים שאינם הולכים בתלם,החריגים "עושי הצרות"בשטחי האמנות השונים.
המחזה הנו מונולוג אחד ארוך שהוא בעצם סיפור חיים,סיפור תיאטרון השוליים, סיפור של האמנים החריגים, הלא מקובלים ,המעיזים והלא מובנים על ידי ההמונים.
יש בו הרבה אהבה לתיאטרון,לאמנים החריגים,למשוררים שלא הבינו אותם,לאטימות הממסד,לפקידים שלא הבינו והתערבו באמנות,לצנזורה שפחדה מכל חריגה מהמקובל.
הוא מלווה בסרטי וידאו וצילומים והדגמות מענינות וחשובות מהנאמר.
רואים ומרגישים שלניקו הדבר איכפת,נוגע בו רבות,סובל מכך,זועם,כואב לו כי כך מתיחס הממסד אל התרבות,אל האמנות,אל החריג, אל היוזמה.
החריגות לא מקובלת בעיריה ובממסד.
ניקו משתמש במטפורות ובסטירה לעתים מרומזת בעדינות יתרה.ההצגה מסבירה את יחס הממסד ,העיריה אל התרבות, אל האמנים ,אל תיאטרון הסימטא ואליו כמנהלו.
אומר הוא בהצגה"באים לראות אותי כדינוזאור ששרד".
יהושוע"הפרוע" היא הדמות במחזה.הוא החריג ,השחקן שהפך למטאטא רחובות באין לו ברירה. הוא מטייל בעיר ורואה את התיאטראות הקטנים שבשוליים שנסגרו ונעלמו כגון "הזירה","זווית" "העונות","בימת השחקנים" "המרתף","נוה צדק" ואחרים.כולם לא יכלו להתגבר ולנצח את הממסד.הם התחילו כמורדים וגמרו כתפרנים.
דבר זה צריך לשמש אזהרה ולקח למורדים בפוטנציה.
הוא ממשיך לטייל ואינו מוצא רחובות על שם אמנים שהיו נכס תרבותי אך לא זכו להכרת הממסד בגלל השקפות,חריגות,מרדנות וכו'.
אמנות לא נותנים לנהל בידיים של אמנים.אמנות זו חריגות ,זה לא סעיף תקציבי.
ניקו מצטער על כך .הדבר גרם לו לעגמת נפש,להסתבכויות בינו לבין הממסד הוא שילם על כך אך שמר על עצמאותו ויחודו.
יצירה מחוץ לממסד זה לוקסוס הפרטי של האמן. תיאטרון עני זו בחירתו.
רבים לא הבינו אמנים אלו, לא ידעו איך להתיחס אליהם איך"לאכול" אותם.
רבים הם קטעי הוידאו והתמונות שערך אודי אלפסי.העיצוב נעשה ע'י יאיר גרינברג ועזרות הבמאי היו איריס בן יאיר ועלמה סיון
ההצגה בנויה בצורה הומוריסטית,קצת סרקסטית לפעמים.היא מוגשת על ידו בחן ,בעצמה רבה בקלילות מסוימת למרות רצינות הנושא הכואב.
המחזה נאמרים בו דברים חשובים ביותר.הכל נאמר כאמור בצורה עדינה מאוד לא בוטא ורבים מהקהל שאינו מעורה בנושא לא יבין על מה מדובר,לא יבין את הביקורת המרומזת,את המצב שהיה ועדיין קיים.
ראיתי את הקהל ביציאתו בתום ההצגה.חלקו היה אדיש לא איכפתי וחבל.
לראות או לא לראות:מחזה שהינו מטפורה,אלגוריה ואמירה שיש בהן חשיבות רבה,מבוצע היטב שכדאי לאוהבי האמנות,הממסד ולכולם לראות.
נכתב על ידי elybikoret-אלי ליאון , 14/11/2009 16:31
